הדרן הרבי על מסכת ביצה- חלק שני

בטעם השקאת הבהמה, במשנתנו ובמסכת תמיד

א. בסוף מסכת ביצה (מ, א) מסיימת המשנה:
"אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות – הלנות בעיר, מדבריות – הלנות באפר"
והגמרא מסבירה שבעצם אין איסור להשקות את המדבריות, רק לשחוט אסור. ומקשה, אם כן "למה לי למימר משקין ושוחטין?" ומשיבה: "מילתא אגב אורחיה קמ"ל: דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא", כלומר: המשנה מלמדת אותנו שראוי להשקות את הבהמה לפני השחיטה, בגלל "סרכא" של העור.

ויש בזה שני פירושים:
א) רש"י מסביר: כדי שיהיה נוח להפשיט אותה, כי דרכו של העור להידבק בבשר, וע"י שמשקים אותה לפני השחיטה – זה מפריד את העור מהבשר.
ב) הרמב"ם בפירוש המשניות כאן מסביר: שההשקאה היא "כדי להתיר את ריאתה"; שאם יש "סירכא" חלשה שדבוקה בריאה של הבהמה, אז אם ישקו את הבהמה – הסירכא הזו תפרד ותפול מהריאה מעצמה וידעו שהבהמה כשרה (משא"כ אם היא תשאר דבוקה – עלולים להטריף את הבהמה בטעות) .

ב. אבל צריך להבין:
הרי שנינו במסכת תמיד (כט, א) "השקו את התמיד בכוס של זהב", ולמה צריך ללמדנו גם כאן שאדם ישקה את בהמתו ואח"כ ישחוט?
ועל כרחנו צריך לומר, שדין זה אי אפשר ללמוד ממסכת תמיד למסכת ביצה, או ממסכת ביצה למסכת תמיד, ולכן צריך להשמיענו בשניהם.
והטעם: ההבדל בין מסכת ביצה לתמיד הוא: בביצה מדובר על שחיטת בהמת חולין ביום טוב. ואילו במסכת תמיד מדובר על שחיטת קדשים – קרבן התמיד בביהמ"ק.
ג. ולכן, ממה ששנינו כאן ש"משקין ושוחטין" בשחיטת חול – לא היינו למדים לקדשים, כי בשחיטת חולין מותר לאדם לעשות כרצונו, גם מלאכה שאינה מוכרחת. ולכן מותר להשקות גם ביו"ט, מכיון שיש קצת צורך בהשקאת הבהמה (שיהיה קל להפשיטה, או שזה יועיל לבדיקת הריאה) הרי זה מותר, כי הדין ביו"ט הוא "מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך" .
משא"כ בקדשים – כיון שאסור לעשות עבודות יתרות, הוה אמינא שאין להשקות קודם השחיטה, כי זו עבודה מיותרת, הן מהטעם שתהא נוחה להפשטה – אפשר להפשיט גם בלי ההשקאה, וגם לטעם שזה לתועלת הבדיקה – מעיקר הדין אין צורך בבדיקה כלל, כי הדין הוא ד"אזלינן בתר רובא" – לכן מודיעים לנו שגם ההשקאה קודם השחיטה היא מכלל העבודה, ולכן גם השקו אותה בכוס של זהב, כי זה חלק מעבודת ביהמ"ק, וחל שם הכלל "אין עניות במקום עשירות".

ד. ולאידך גיסא: ממסכת תמיד לא היינו יכולים ללמוד לשחיטת חולין, כי:
בקרבן עולה, מכיון שכל הבהמה צריכה לעלות על המזבח כליל לה' ואילו העור ניתן לכהנים – לכן צריך לוודא שמפרידים את העור היטב מהבשר, כדי שלא ישאר עור דבוק לבשר והוא יעלה על גבי המזבח במקום ליתנו לכהנים [ואין לומר שאין בכך כלום כי מקצת עור בטל לבשר – כי ביטול אומרים רק כשאי אפשר באופן אחר, אבל כאן שאפשר להשקות אותה – הרי בודאי צריך לעשות כן כדי שלא יבוא להקריב עור ע"ג המזבח].

וגם אם הטעם להשקאה הוא בשביל הבדיקה – יש מקום לומר שבקדשים צריך להשקות, כי אם לא ישקה ויבדוק את הבהמה אחרי השחיטה (אף שאינו צריך כי אזלינן בתר רובא) וימצא סירכא על הריאה ויטריף את הבהמה בגלל זה – נמצא שהוא זורק בהמה שהיתה ראויה להקרב ע"ג המזבח, ומקריב אחרת תחתיה, ולכן צריך להשקות שיפלו הסירכות שאינן מטריפות.
משא"כ בשחיטת בהמת חולין, כיון שאין הכרח בהשקאה קודם השחיטה מטעמים אלה – הוה אמינא שאין צריך להשקות (וממילא אסור להשקות ביו"ט, כיון שהיא מלאכה שלא לצורך ), ולכן הוצרך להשמיענו שגם בחולין "לשקי אינש בהמתו והדר לשחוט".

מבוסס על: הדרן על מסכת ביצה, משיחת כ"ף מנ"א ה'תשט"ו (נד' בתו"מ חי"ד עמ' 246 ואילך). וראה עוד על הסוגיא בשיחת ח"י אלול ה'תשכ"ב (נד' בתו"מ חל"ד עמ' 251 ואילך). רשימות חוב' כג בסופה (רשימות ח"א עמ' 405).